עתירות מנהליות שעניינן החלטות של ועדת ערר לתכנון ולבנייה הן די נדירות בבית המשפט המחוזי וזאת מכיוון שבית משפט זה מתערב בהחלטות של וועדת הערר רק במקרים בהם יש חוסר סבירות קיצוני או חוסר תום לב. מדובר על מקרה של פרויקט תמ"א 38 בבת ים. יזם תמ"א 38 חתם הסכם עם בעלי הדירות ברחוב רוטשילד 70 בעיר בת ים לביצוע פרויקט של תמ"א 38 במסלול של חיזוק הבניין והוספת 12 דירות חדשות כך שבסך הכול יהיו בבניין לאחר ביצוע תמ"א 38 בסך הכול 28 דירות. ישנו תקן לחנייה שבפרויקט תמ"א 38 שלפנינו, על היזם לבנות 21 מקומות חנייה. אך מכיוון ששטח המגרש היה קטן ולא אפשר בנייתם של כל מקומות החנייה שנדרשו, יוכל לבנות שישה מקומות חנייה ויהיה על היזם לשלם "קרן חנייה" עבור עוד 15 מקומות חנייה. הוועדה המקומית אישרה את הקשת היזם להיתר, כולל הסידור של הסדרי חנייה, אך ביטלה אותה לאחר שדיירים מבניין סמוך התנגדו לאישור והגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית, אשר התקבל. במסגרת הערר, ציינו המערערים כי הוועדה המקומית הייתה צריכה להפחית את מספר הדירות בהיתר או לדרוש להגדיל את מספר מקומות החנייה שייבנו. היזם הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי תל אביב והשופט איתן אורנשטיין איפשר את סידור החנייה שקבעה הוועדה המקומית. השופט אורנשטיין ציין כי המחוקק היה מודע לכך שבפרויקט של תמ"א 38 במסלול של חיזוק ובניית דירות נוספות (תמ"א 38/1), יתגלו קשיים מסוגים שונים ולכן איפשר המחוקק פתרונות שונות ובכלל זה הפתרון של מימון "קרן חנייה", כך שניתן יהיה לחזק בניינים על ידי שימוש בקרן, למשל על ידי הוספת מקומות חנייה בחניונים סמוכים.
|