כאשר מדברים על תכנון העירוניות בישראל, יש לראות תהליכים העתידיים ארוכי הטווח תוך כדי התבוננות על התהליכים שעברו על ישראל כאשר בתחילה, תכנית האב של ישראל בימיה הראשונים הייתה לגרום לפיזור האוכלוסייה ברחבי הארץ ולצמצם את כוחם של שלוש הערים הגדולות, כאשר הערים החדשות תוכננו כאוסף של כפרים. במשך השני חלו שינויים בתכנון הערים והשכונות, ותכנית המתאר הארצית, תמ"א 31, פעלה לפי הטענה כי יש לפתח בישראל מערכים מטרופולינים. תמ"א 35, התייחסה ל"שפת המרקמים" כאשר על פי "קומת המרתף" ישראל הולכת לכיוון של ציפוף וגם אם החשיבות של הערים תגדל, ורוב האנשים מעדיפים לגור בהם, לא יישארו שטחים פתוחים. ככל שעבר הזמן, טובת התושב הפך להיות ערך מרכזי. תמ"א 38, שנכנס לקטגוריה של התחדשות עירונית, נעשה מתחת לרדאר של רשויות התכנון למיניהן, והיא נעשית ללא תכנית עירונית כוללת. גם פינוי בינוי נכנס לאותה קטגוריה, אך במקרה הזה, הורסים יחידות דיור לפי אינטרסים של קהילות אנושיות בהתחשבות באינטרסים כלכליים של היזמים הפרטיים. כדי שהיזם ירוויח, קמים בשכונות עוני לשעבר, מגדלי מגורים שלא מביאים בחשבון את הצרכים העירוניים ולא מתחשבת בשכנים. שוכחים כי הבסיס של עירוניות איכותית הוא מערכי תחבורה ציבורים יעילים וכאשר העירוניות היא מגוונת היא מציעה חוויות נוספות מלבד אלה של תל אביב. וכאשר מדובר על עירוניות בריאה, יש להביא בחשבון ולהישמר מפני ציפוף יתר. השוק הפרטי לא יכול להחליף את מקומה של המדינה בשיקולים אלו.
|