דיירת ב"דיור ציבורי" התגוררה משנת 1981 בבניין בתל אביב של החברה הממשלתית "חלמיש". במהלך השנים הועלו טענות רבות על ידי "חלמיש" כנגד הדיירת בדבר הפרה ואי תשלום דמי השכירות, והיא אף שלחה לדיירת דרישות לפינוי הדירה, אך לא פתחה בהליכים משפטיים כנגד הדיירת.
בשנת 2013 נדרשה הדיירת לפנות את הדירה, כמו יתר דיירי הבניין, כדי לבצע פרויקט של פינוי-בינוי. היזם המבצע את הפרויקט שיכן את הדיירת בדירה חלופית. כאשר הושלם הפרויקט, עלתה השאלה האם הדיירת זכאית להתגורר בדירה שנבנתה במסגרת הפרויקט של פינוי-בינוי, או שתימצא לה דירה אחרת במסגרת של "דיור ציבורי". הדיירת כבר לא מתגוררת בדירה החלופית שיזם הפרויקט פינוי-בינוי סיפק לה, והיא שוכרת דירה בשוק החופשי.
הדיירת הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, ובה דרשה להורות ל"חלמיש" ולמשרד השיכון, לאפשר לה להתגורר בדירה החדשה שנבנתה במסגרת הפרויקט, במתכונת של דיור ציבורי. לאחר שעתירה זו נדחתה, פנתה הדיירת בערעור לבית המשפט העליון.
ביהמ"ש העליון קיבל לאחרונה חלק מערעורה של דיירת "דיור ציבורי" והשופטות דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויעל וילנר, חייבו את חברת חלמיש למצוא למערערת דירה חלופית. ביהמ"ש העליון קבע כי חברת "חלמיש" ניצלה באופן פסול את העובדה שהיא פונתה מדירתה, כמו שאר הדיירים בבניין, לצורך ביצוע פינוי-בינוי כדי לשלול ממנה את זכאותה.
לעניין בניין העובר תהליך של פינוי-בינוי ושיש בו דירות שבהם גרים דיירי הדיור הציבורי, התייחסה השופטת ברק-ארז באופן כללי. השופטת ציינה כי בפני דיירים אלו ישנם שני מסלולים, האחד הוא מסלול הבעלות והשני הוא מסלול המשך המגורים בשכירות. במסלול הבעלות יכול הדייר להגיש בקשה לרכישה של הדירה בהתאם לתנאי חוק זכויות רכישה. במקרה והדייר לא מעוניין ברכישת הדירה או שאין הוא עומד בתנאי הזכאות, אזי הוא יכול לבחור במסלול של המשך השכירות או שיבחר באחד הפתרונות הקיימים בנוהל של פינוי-בינוי.
השופטת ברק-ארז לא קיבלה את טענת משרד השיכון וחברת "חלמיש", כי הנוהל הקיים במקרה של פינוי-בינוי, אינו חל על הדיירת מכיוון שהיא לא התגוררה בדירה כדין. היא ציינה כי הזכות הבסיסית לחזרה של דייר לדירה החדשה אכן מותנית כי הוא התגורר בדירה הקודמת 'כדין', אך קביעה כזאת לא יכולה להיות חד-צדדית של החברה המשכנת, והיא חייבת להיות בעקבות התדיינות הוגנת בין הצדדים. השופטת קבעה כי אף שהמערערת הייתה דיירת בעייתית לא היה מקום לשלול ממנה את זכאותה לחזור לדירה החדשה או לחילופין לקבל דיור חלופי. עוד ציינה השופטת ברק-ארז כי חברת "חלמיש" ניצלה במידה מסוימת את המצב שהדיירת המערערת פינתה את הדירה בשל הפרויקט של פינוי-בינוי כדי לעבור לדירה חלופית אותה סיפק היזם, ורק בשלב הזה היא הגישה תביעת פינוי כדי למצב את עצמה כמי שביטלה את החוזה כדין. בעניין זה הבהירה השופטת כי הליכים של פינוי-בינוי לא יכולים לשמש לשם השגת מטרה "חיצונית", כגון פינוי דיירים הנמצאים במחלוקת משפטית עם החברה המשכנת. השופטת גם הזכירה שהמדינה צריכה להתחשב בזכות החוקתית של אוכלוסיות מוחלשות ל"קיום מינימלי בכבוד".
בפסק הדין ציינה השופטת כי החלטות החברה המשכנת חייבות להלום את הנורמות החלות על "גופים דו-מהותיים" אשר מספקים שירות חיוני לציבור, והעירה כי פסיקתה משקפת גם את התוצאה הראויה במקרים אפשריים-דומים-אחרים.
- ב"כ המערערת: עו"ד דיני מקרקעין אסף דרעי
- ב"כ המשיבות: עו"ד שרון עזרא, עו"ד סיגל אבנון
עו"ד אסף לאור עוסק/ת ב- דיני מקרקעין
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|