התחדשות עירונית יכולה להתבצע דרך פינוי בינוי או דרך תמ"א 38 (חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה) וכדי לבצע פרויקטים כאלה נדרשת הסכמה של 80 אחוזים מהדיירים במקרה של פינוי בינוי או של 67 אחוזים במקרה של תמ"א 38. יזם תמ"א 38 כמו גם יזם פינוי בינוי מנסה להשיג את הרוב הדרוש לפני שהוא מתעניין בפרויקט וזאת כדי לוודא שהפרויקט בכלל אפשרי. בהסכם של התחדשות עירונית היזם משדרג את הדירות לדיירים הקיימים בבניין ובתמורה לכך הוא מקבל אחוזי בנייה. כדי שהיזם יוכל לדעת מה הוא יכול להציע לדיירים הקיימים הוא שוכר את שירותיהם של מודד ושל אדריכל ולפעמים גם של שמאי מקרקעין כדי שהם יעזרו לו לחשב את התמורה שהוא יקבל בעבור הדירות החדשות שהוא יכול למכור ורק אז הוא יכול לחשב את אחוזי הרווחיות שלו. עד לאחרונה היו גורמים שלקחו על עצמם לארגן את הדיירים ולבצע את המשא ומתן מול היזמים כאשר הם מבטיחים לדיירים הבטחות שלא תמיד ניתן לעמוד בהן כאשר הם מחתימים אותם על בלעדיות, מה שהיה עלול לפגוע בדיירים. באפריל 2017 חוקק חוק התחדשות עירונית – הסכמים לארגון עסקאות ("חוק המארגנים") אשר עשה סדר בתחום זה. הוא דורש מהגורם המארגן לקבל הסכמה עקרונית של בעלי הדירות הניתנת בכתב כשהיא מנוסחת באופן פשוט ומובן כך שיש בה הצהרה של הדיירים על הסכמתם לביצוע הפרויקט. החוק גם מגביל את התקופה של ההסכמה העקרונית של הדיירים לשנתיים כאשר מדובר בפרויקט של פינוי בינוי ולתקופה של שנה וחצי כאשר מדובר בפרויקט של תמ"א 38.
|